ש. צות הנדידה הגדולה הצליח לצלם תמונות מרהיבות של מה שנחשבת לנדידת היונקים הגדולה ביותר בעולם: מסעם של הגנו. מה היה הדבר המרכזי שהרשים את הצוות בנדידתם?

ת.זוהי אחת מהנדידות הגדולות והסמליות ביותר על פני כדור הארץ, יותר ממיליון בעלי חיים צועדים מדי שנה, עוקבים אחרי הגשמים. בעודם במסע, על החיות לחצות מספר נהרות. הם היו במקומות האלו קודם לכן, והדבר המעניין בסיפור הוא מי מקבל את ההחלטה ללכת. אלה היו האמהות, המלוות את צאצאיהן, ולא הזכרים. והזברות הלכו איתם. כצפוי היו בנהרות תנינים שהמתינו להם, והם היו ענקיים.

ידענו שיהיו מקרים בהם לא כל החיות יחצו את הנהר בשלום. צילמנו הרבה סצנות מאוד דרמטיות, אך הקשה והמצערת ביותר הייתה של אם ועגל גנו שנראה היה שהם יגיעו לקצה השני בבטחה, ובשניה האחרונה תנין יצא מהמים, תפס את העגל ומשך אותו חזרה ולתוך מי הנהר. היה קשה לצוות לראות זאת, ולצפות זה על המסך זה שובר לב באותה מידה. אך זה מצליח להעביר בעוצמה את הסכנה עמה בעלי החיים האלו מתמודדים במהלך נדידתם, והכל כדי למצוא מזון וחיים.

מלבד כמה בעיות בתזמון, כולל גשמים לא צפויין באזורים אחרים שגרמו לגנו לחזור 160 קילומטרים אחורה במסעם, הצלחנו לצלם את כל מעגל החיים הזה - זה נעשה פעמים מעטות בעבר במהלך עונה אחת. סיפורם של הגנו הוא סמל; אי-אפשר לדבר על הנדידה הגדולה בלעדיהם. האתגר שלנו היה לנסות לעשות את זה אחרת, להשתמש במצלמות מתוחכמות, להשתמש בהליקופטרים הטובים ביותר ובמצלמות HD חדשות.

ש. אחת מהנדידות המסוכנות ביותר לצילום הייתה המסע של הקובוס בסודן. האם תוכל לומר לנו מה הייתם צריכים לעשות עבור הקטע הזה?

ת. סודן היא מקום מסוכן מאוד לסייר בו בגלל שהמדינה בדיוק עברה עשרות של מלחמת אזרחים הרסנית. בגלל שהגישה למדינה הוגבלה במשך למעלה לשני עשורים, המדענים והחוקרים לא היו בטוחים אם הקובוס עדיין קיימים באזור. הפעם האחרונה בה צילמו את הקובוס הייתה בשנת 1982. בנשיונל ג'יאוגרפיק עבדו יחד עם העמיתים בחברה לשימור חיות הבר כדי לקבל גישה לדרום סודן, וכך הצלחנו להשיג את הסיפור. המסע היה כמו אפוס: הצוות טייל בדרכים צדדיות במשך ימים רבים, אל תוך אמצע שום מקום, במשאית בת ארבעים שנה, באזור שעלולים להיות בו מוקשים ושמאוכלס על-ידי חיילים לשעבר המנופפים ברוביהם. אני מאוד גאה במה שהצוות שלנו עשה כדי להשיג את הסיפור בגלל השיתוף פעולה והאמון שהושקעו בצילומו.

במקום לראות מישורים ריקים, מה המצאנו זו אוכלוסייה גדולה של קובוס - אנו מאמינים שמספר היה קרוב למיליון. במונחים של גודל והשטח נדידתם מתאימה לזו של הגנו. הצלחנו לצלם אותם בבתקופה מאוד מרגשת, מבחינת הגילוי המדעי וכן מבחינת מה שהתברר מנדידתם. במסעותיהם במהלך העונה היבשה, כל זכרי הקובוס מתאספים במעין זירת איגרוף רחבה ובה הם נלחמים על תשומת לבן של נקבות הקובוס. הם יכולים להילחם עד מוות. בשאר השנה, הקובוס אינם נוטים להתרכז בקבוצות צפופות; והם לרוב מתפרשים.

הקובוס היו מאוד תזזיתיים, והיה קשה להשיג את הצילומים, אבל היה מדהים לראות את החיה הזו, לתעד אותה בסרט ולתרום למחקר עתידי על הקובוס, על דפוסי הנדידה שלהם ועל האזור הזה בכלל.

ש. נדידתם של פילי המאלי מאוד דרמטית. מה היו האתגרים או אמצעי הזהירות שהצוות נקט במהלך הצילומים של פילי מאלי?

ת. פילי מאלי מצולמים לעיתים נדירות. בגלל שלאורך ההיסטוריה פילים אלו ניצודו והומתו בשביל ניבי השנהב שלהם, הם מאוד תזזיתיים, ולצלם אותם מקרבו היה אתגר עצום לצוות שלנו.

היננו צריכים לקחת אמצעי זהירות נוספים כדי שהפילים לא יבחינו בנו. למרות מזג האוויר הלוהט במאלי - שם הטמפרטורה מגיעה ל-48 מעלות צלזיוס - הצוות לא יכול היה להשתמש בשמפו, קרם לחות, סבון או אבקת כביסה בכל הזמן שהם שהו במקום. היינו חייבים לעמוד כל הזמן בכיוון שלא יאפשר להם לראות אותנו.

אך הבמאי בוב פול מאוד מיומן בצילום פילים ופיענוח התנהגותם. מדי יום בוב יצא לעבר העדר, ביודעו שעליו לעמוד בכיוון הרוח, שכן אין בסביבה עץ שאפשר לטפס עליו והרכב שלו היה מרוחק, ואם הפילים היו מרגישים בריח שלו, הם היו עלולים לתקוף אותו. אבל בוב הצליח לעשות זאת בצורה מבריקה - ולדעתי הביא את התמונות הטובות ביותר שצולמו של פילי המדבר.

ש. האם תוכל לספר מעט על המרחקים שעשה הצוות כדי לצלם את הבז הנודד ונדידות נוספות לאורך המיסיסיפי?

ת. נהר המיסיסיפי הנו בית לאחת מנדידות הציפורים הגדולות בצפון אמריקה; אנו עוקבים אחריה מזה שנתיים. זה מתחיל כשהחורף הופך לאביב - אלפי ברווזים, אווזים, שקנאים, ברבורים וציפורי טרף בכל הצבעים מתכנסות לאורך המסדרון הזה בחיפוש אחר מזון ומקלט במהלך מסעם צפונה או דרומה.

צילמנו תמונות מדהימות של הבז הנודד באזור הזה. הם נחו על הצוקים, גבוה מעל הנהר. הם פשוט יושבים שם וממתינים לכל ציפורי השיר שיגיעו לאזור. הצלחנו להשיג צילומים של קן כשהנקבה מביאה את אחת מציפורי השיר לגוזליה.

כדי להשיג את הצילום הזה, ניל רטיג (הצלם) בילה 12 שעות ביום במשך שבועיים במחבוא כשהוא חצי מטלטל מצוק בגובה 120 מטרים. הוא טיפס בבוקר, ישב ללא תנועה במשך 12 שעות כך שתהיה לו נקודת מבט ברורה שתאפשר לו לצלם את הבז ולא להבריח אותו, ובלילה הוא ירד מן המצוק בסנפלינג. אני לא מכיר מישהו שעשה משהו כה קיצוני כדי לתפוס בז בקן.

ש. בוא נדבר על עוד נדידה מעופפת - הבריומאים (סוג של חרק) - ואיך דבר פשוט כמו סופת רעמים עלול לשבש את האיזון האקולוגי.

ת. הבריומאים עושים מעין נדידה אנכית: הם מתפרצים מקרקעית הנהר, מתרוממים מהמים, ומטפסים לתוך צמחים ועצים ואז משילים את עורם, מעופפים ומתכנסים יחדיו במיליונים. רצינו לצלם את אחת מההתכנסויות ההמוניות האלה - שהן סעודה מושלמת לציפורים - ודבר מצחיק קרה כשחיפשנו את החרקים המתאספים. צוות הצילום שלנו קיבל טלפון מהשירות המטאורולוגי, שהזהיר אותנו שיש באזור סערת רעמים. למעשה זו לא הייתה סערת רעמים, אלא התכנסות ענקית של בריומאים! יצאנו לתוך החשיכה וצילמנו כמה תמונות מדהימות. צוות הצילום שיער שהספינה שלהם מתמלאת ביותר מ-270 ק"ג של בריומאים מתים במהלך צילום התאספותם מבפנים החוצה.

ש. פרט לעבודה עם מצלמות בטכנולוגיה גבוהה ובטכנולוגיית HD, אלו עוד שימושים עשיתם בטכנולוגיה בהפקה זו?

ת. הג'י.פי.אס הציל אותנו. בהרבה מהמקומות שצילמנו לא היו דרכים כבישים, לא שבילים, לא הייתה דרך קלב לשרטט את המסלול. הגענו למקומות שמעולם לא הגיעו אליהם צוותי צילום. והיכולת להשתמש במערכת ניווט לווינית המציינת את המיקום שלנו, ואז לחזור לאותה נקודה בדיוק, הייתה יקרה לאין-ערוך. זה איפשר לנו לעבור בעשבי אפריקה שהיו גבוהים יותר מהמכונית, וכך יכולנו למצוא מושבות של צבא נמלים - שזה כמו לחפש אחר מחט שמתנועעת בתוך ערמת שחת בגודל של יער.

ככל שהטכנולוגיה עזרה לנו לעשות את עבודתנו, באותה מידה היו חשובים המומחיות והאינסטינקטים בקרב הצוות. כדי לדעת באופן אינטואיטבי מה פיל עלול לעשות....להיות מסוגלים להבחין בלווייתנים ממרחק גדול רק באמצעות איתור הבועות בין הגלים - בעיקר ביום אפור וסוער בים הפתוח - זו יכולת שמפתחים רק אחרי שנים רבות של ניסיון שבמהלכו לומדים בדיוק מה לחפש.

ולפעמים מאמצינו שלא כללו שימוש בטכנולוגיה מתקדמת הצליחו להניב את התוצאות שרצינו. לדוגמא, כשהגענו למים למדנו שהלווייתנים מאוד רגישים למנועי הסירה שהיו שקטים כמעט לחלוטין. והיינו חייבים להשתמש בקייאק מתנפח שהיה צריך לפדל בו.

ש. עם כל הדרמה של חיים ומוות שמלווה את הנדידות, האם היו רגעים מסוימים שהיו משמעותיים במיוחד לצוות?

ת. צילמנו את נדידת הזברות שהייתה מאוד קשה ודרמטית. מדבריות המלח של בוצוואנה הן כבשן של חום, אבק ומלח. זה מקום שמאוד קשה לצלם בו, אבל דרק ובוורלי ג'וברט הם שניים מיוצרי הסרטים הטובים ביותר בעולם, והם צללו לתוכו בהתלהבות.

הייתה סצנה אחת שצילמנו שהייתה באמת קורעת לב. זברה מתה מהחום, והותירה את תינוקה לבד. הזברה הצעירה אבדה והייתה חסרת אונים. אבל הזכר המוביל של קבוצת המשפחה עשה מעשה מדהים, בעוד שבדרך כלל הקבוצה הייתה נוטשת את הסייח, הוא נשאר בזמן ששאר הקבוצה המשיכה הלאה - נטשה אותו באופן זמני. אף אחד לא יכול להיות בטוח, אבל נדמה היה שהזכר בחר להשאר וניסה להציל את הסייח שלו, ולגרום לבנו לאמץ אותו כהורה שכדאי ללכת בעקבותיו. מצד שני, יתכן שהוא ניסה לגרום לסייח לחזור לקבוצה כפי שהזכרים עושים להרמון שלהם. לבסוף הסייח עשה זאת - הוא עקב אחר הזכר, והותיר את אמו מאחור להיאכל על-ידי אוכלי הנבלות. זו הייתה סצנה עמוקה ומרגשת - והיא הייתה לאבן הפינה בפרק המרוץ להישרדות.

המפיקה של הקטע על הדנאיות המלכותיות כתבה בבלוג שלה על החוויה הרגשית שלה במהלך צילומי נדידתם. אחד מהפחדים הגדולים שלה הוא לעוף, והיא ידעה שהיא תצטרך להשתמש במצנח רחיפה ממונע עם טייס כדי לצלם את הפרפרים. היא כתבה שברגע שהיא עלתה לאוויר עם הדנאיות, צילומן בטכניקה שאפשרה לתפוס כל תנועה של כנפיהם, היה לחוויה מדהימה ומשמחת, שמעות של אושר ירדו על פניה.

ש. הנדידה הגדולה היא יותר מסתם צילומים מרהיבים; יש בה גם התבוננות מדהימה לתוך הנדידות של בעלי החיים ואפילו כמה הבחנות חדשות. אלו צילומים מסייעים למדענים ללמוד יותר אודות הנדידה?

ת. במאלי צילמנו את העדר העצום של פילי מאלי במהלך נדידתם הארוכה. זה נתן לנו זמן ומקום לחקור, להתבונן וללמוד.

אנחנו גם מאמינים שתפסנו את הצילומים המקיפים ביותר של נדידת הסרטנים האדומים באיי כריסטמס, והיינו הצוות הראשון מזה כשלושים שנה שהצליח לצלם את הקובוס בסודן.

בפרק מדע הנדידה הגדולה, אנו גם מתעדים את עבודתם של המדענים שהרכיבו משדרי רדיו על פרפרים, דבר שלא נעשה קודם לכן בעבר.

אנו גם מאמינים שערכנו את הצילומים המקיפים ביותר של מספר נדידות, כולל הזברות של בוצוואנה, פילי מאלי, סרטנים אדומים באיי כריסטמס, עטלפי הפרי באוסטרליה, צבא נמלים בקוסטה ריקה והכרישים הלבנים באוקיינוס השקט.

לבסוף, הצילומים שהצלחנו להשיג של כריש לבן התוקף ואוכל פיל ים מעולם לא נראו בפירוט כזה, וזה מדהים לצפייה.

ש. הצילומים האוויריים של כמה מהנדידות ממש מדהימים, אבל יש צילומים עוצרי נשימה שנעשו מתחת למים המתעדים את הסרטנים האדומים מטילים את ביציהם, ואחר כך של הביצים בוקעות. תוכל לדבר מעט על העבודה במהלך הצילומים האלו?

ת. צילמנו את הסרטנים האדומים באיי כריסטמס (בין אוסטרליה ואינדונזיה). פעם בשנה, כשהמונסונים מגיעים, קרוב ל-50 מיליון סרטנים צועדים מן היער אל האוקינוס. זו נדידה יוצאת דופן - אחת מהאהובות עליי. למען האמת, זו הייתה הנדידה שלא יכולתי להפסיד - הייתי חייב לראות את זה במו עיניי. בשנה שבה צילמנו את הסרטנים, הגשמים שהניעו את הנדידה השנתית לא היו רבים כמו בשנים קודמות, כך שהסרטנים סבלו במהלך הליכתם. השטח הפתוח משמעותו מוות עבורם, בגלל שהשמש והחום מייבשים את ריאותיהם והם מתים. עבור סרטנים אדומים, כל טיפה של גשם היא באופן מילולי שאיפה של אוויר. אתגר נוסף העומד בפניהם במהלך מסעם לשפת הים, הוא נמלים צהובות. הנמלים האלו מפזרות חומצה לעיני הסרטנים וגורמות להם לעיוורון, וכך הסרטנים לא יכולים להמשיך לזוז ומתים מחום השמש.

הזכרים מגיעים לחוף ראשונים וחופרים בורות עבור הנקבות, ושבוע לאחר מכן הן מצטרפות אליהם ונכנסות לבורות בהם הן שומרות על עד ל-10,000 ביצים. ואז קורה דבר מדהים. למרות שהנקבות נמצאות מתחת לאדמה, איכשהו הן יודעות באיזה לילה הירח נמצא בגודל הכי קטן, ואז הגיאות הכי נמוכה, הן יוצאות החוצה ופונות אל קו החוף ולתוך המים כדי לשחרר את הביצים. לרוב צבע הביצים כחול, אבל ככל שהכמות גדלה הן הופכות לשחורות.

בדרך כלל, כשהנדידה מתרחשת, הביצים נפוצות לכל עבר ונאכלות על ידי דגים או מתפזרות בסערה. רק פעם אחת מדי כמה שנים כל התנאים מתאימים והסביבה פועלת לטובתם, והביצים שוות אל קו החוף.

היה לנו הרבה מזל - והיינו מוכנים. הצלחנו לראות אותם בוקעים, ויוצאים החוצה נראים כמעין שרימפסים הנקראים טארפון. אך הנס מתרחש כאשר מיליוני מהסרטנים הקטנים האלו יוצאים מן הים ומתפשטים על החופים, ומתחילים את חיי הנדידה שלהם הלוך וחזור, מן הים אל היער. זה עוצר נשימה.

ש. האם למזג האוויר הייתה השפעה בלתי צפויה במהלך הצילומים?

ת. כשהגענו לוויסקונסין, ארצות הברית, ציפינו לראות מאות דנאיות מלכותיות. אך כמעט ולא נמצאו דנאיות. אחד המומחים שעבד עמנו ושחקר אותן במשך שלושים שנה היה המום. בדרך כלל, יש באזור הזה ובתקופה הזו, מאות פרפרים. הפעם, ספרנו בערך שבעה. הוא חשב שזו הייתה תוצאה של מזג האוויר הקר שהיה לא צפוי. הרבה דברים קרו במהלך השנה בה צילמנו. דנאיות מלכותיות אוכלות ומתרבות יחד עם הצמחים האסקלפיים, אבל הצמחים קפאו ולכן לא גדלו. בדרך כלל הם מגיעים לגובה של מטר וחצי, אבל הפעם הם הגיעו לגובה של 12 סנטימטרים בלבד. זה יצר סביבה מאתגרת במיוחד - אבל הצוות שלנו עמד בזה בגבורה, והצליח להביא כמה מהתמונות האהובות עליי בסדרה.

ש. כשאתה חושב על כל הפרוייקט של הנדידה הגדולה, מה הם האלמנטים החשובים ביותר שהפכו את ההפקה הזו להצלחה גדולה?

ת. שני גורמים בפרוייקט הזה היו מאוד חשובים: התמדה וסבלנות. בלעדיהם, היינו מפספסים את הרגעים הקטנים ויוצאי הדופן. אבל אני חושב שהכנו את עצמנו בצורה טובה, והיינו מוכנים לכל דבר.

התנהגויות של נדידה שבעבר התקיימו לפי לוח זמנים מדוייק, משתנות. לדוגמא, בצילום הראשון שלנו באיי פוקלנד רצינו להגיע לשם במהלך השבועיים שבהם הפינגווינים מסוג רוק-הופר מגיעים. אבל כשהגענו לשם, הפינגווינים כבר היו שם. הרבה דפוסי התנהגות של בעלי החיים השתנו, וכמה מהמדענים בצוות שלנו מאמינים ששינוי האקלים מילא תפקיד מרכזי בזה. השינויים האלו העמידו בפנינו את האתגרים הגדולים ביותר, אבל בגלל שהאנשים הטובים ביותר היו בצוות שלנו, הצלחנו להמשיך לעבוד ולהביא חזרה תמונות מדהימות. אנחנו מקווים להראות לעולם מה הן ההשפעות של השינויים הסביבתיים על נדידות בעלי החיים.

ש. כשמדברים על שינויי אקלים, אתה יכול לפרט לגבי התפקיד של הקרח בנדידות בעלי החיים, בעיקר עבור הניבתנים?

ת. המסע של הניבתנים מהאוקינוס השקט מעולם לא צולם, וישנו סיפור חשוב מאוד אודות האקלים באזור צפון מזרח רוסיה. בעלי החיים האל גדולים - גדולים יותר מקרוביהם שבאוקינוס האטלנטי - והם נודדים מאלסקה לרוסיה בכל שנה כשהקרח עושה מעגל מסביב לאזור הקוטב. הניבתנים זקוקים לקרח כדי לשרוד, והשנה (ולמעשה בשנתיים האחרונות) כשהנקבות וצאצאיהן נדדו לאורכה של רוסיה, לא היה מספיק קרח בנקודות העצירה הקבועות שלהם.

הזכרים נודדים ראשונים לחופי צפון מזרח רוסיה - אזור מרוחק הנקרא צ'וקוטקה. כשהם יוצאים מן המים הם חיוורים או אפורים. כל הדם מוסט אל הלב בגלל המסע המפרך. כשהם מתחממים בשמש הם הופכים לורודים.

כשהנקבות והגורים מגיעים, מקומות המנוחה המסורתיים שלהם הם על הקרח - אבל עכשיו אין מספיק קרח. לכן הם חייבים לטפס לחוף יחד עם הגברים - במסה מוחצת וטרגית. ברגע שהם מגיעים לרוסיה, כדי למצוא מקום בטוח לנוח בו, הניבתנים מתחילים לטפס על המדרונות והגבעות שלאורך קו החוף. משקלם הגדול (הזכרים יכולים להגיע למשקל של עד 2 טון ואורכם עד ל-3.5 מטרים) והמתח שיוצרת הסיטואציה גובים את מחירם - מאות ניבתנים מתים מדי שנה במהלך הנדידה ובגלל השינויים בקרח. זהו משבר בהתהוות, שכעת נראה בפינה מרוחקת בעולם.

ש. מה משמעות הפרויקט עבורך ועבור כל הצוות של הנדידה הגדולה?

ת. הנדידה הגדולה היתה מסע שנמשך שלוש שנים עבור כל המעורבים בפרויקט. כצוות וכיחידים, זו הייתה נדידה מגוונת. הרפתקאה שאתגרה אותנו, התישה אותנו, ולבסוף הותירה אותנו עשירים יותר כבני אדם. ההפקה הזו הביאה את יוצרי סרטי הטבע הטובים ביותר בעולם, שחלקו את המיומנויות שלהם ודחפו את עצמם אל הקצה.

מהיום הראשון היה משהו שונה בפרויקט הזה. אולי זה היה הסדר גודל של ההפקה והמשאבים העצומים שהושקעו כדי שתצליח. מסודן לסיביר, מאוסטרליה לאמזונס, מפרו לפלאו, חברי הצוות עמדו למול כל אתגר סביבתי ומול כל בעיות ההפקה שתוכלו לדמיין. כל אחד מהצילומים שלנו שבו הביתה עם סיפור אפי אודות מאבקים שניהלו אנשי הצוות, שהסתיימו בהצלחה גדולה.

לפני שלוש שנים, לצוות הנדידה הגדולה היו שאיפות גדולות: רצינו לשנות מהיסוד את תגובות הצופים לבעלי החיים הנודדים. לצוות שלנו הייתה מנטרה: מן הימים הראשונים, דמיינו שכאשר עבודתנו תסתיים ואנשים יצפו בסדרה, הם עלולים להתעורר למחרת היום ולהביט לאורכו של שדה, אל מעבר לים ולמעלה לשמים. ואם הם יראו לפתע בעלי חיים בנדידתם, הם לא יעצרו וסתם יאמרו, "וואו....זה כל-כך יפה...." במקום זה, הם יעצרו ויאמרו, "וואו....אני מריע לכם...."
אני מקווה שכל הצילומים בסרט ובשאר השלוחות של הפרויקט יכלו לשמש כאבן בוחן, ויזכירו לנו שהחיים מתקיימים רק כאשר כולנו נעים ביחד - ושורדים כאחד.